דרך תשומת הלב

כל מה שנדרש ליצירת יסוד בריא לחינוך או ללווי התהוות עתידנו - צאצאינו - הוא להנחיל להם, מקטנותם, את הידיעה המוחלטת שהם בסדר ושאנחנו מרוצים מהם.

ידיעה זו מוצבת בעמדת ברירת המחדל, זו עמדת יסוד.

מכאן, מה שנדרש מאתנו הוא אכן לקבל מילדינו רצון, בבחינת יהי רצון מלפנינו שבאמת ובתמים נלמד כיצד להיות מרוצים מילדינו, כיצד להיות מאושרים מעצם קיומם, כיצד להיות מרוצים מעצמנו ומאושרים מעצם קיומנו.

על מנת להעצים את עמדת היסוד הזו אצל הילד, על מנת להעביר לו את שביעות רצוננו מעצם היותו וממי שהוא - עלינו להתעניין בילד: להתבונן בו ו"לראות" אותו; את הליכתו המיוחדת; את דרכו לנגב את דמעותיו; "לשמוע" את ניגונו בדברו; את דרכו להגיד; ללמוד את הקצב שלו; את דרכיו, ולהגיב אליו בעת הצורך. מכך נוכל לבנות לו את הסביבה המתאימה ביותר עבורו.

הדרך לידע את הילד כי אכן אנו שבעי רצון כעמדת יסוד אם כך תהא דרך תשומת הלב אשר מתפצלת לאינסוף אפשרויות של קשר אמצעי ובלתי אמצעי עם הילד. קשר שמתפתח לכלל תקשורת.

ערוצי תשומת הלב יניחו אם כן תקשורת יעילה להעביר לילד שוב ושוב את הידיעה כי הוא שלם ומושלם, ידיעה זו עשויה וראויה ללוות את תהליך התגבשותו והבשלתו של הילד ולהטמע פנימה כשהיא מעצימה את מי שהוא הילד - את עצמיותו.

כך ידע הילד כי הוריו מאושרים במי שהוא - יחיד ומיוחד, ומעצם קיומו - יהיה אשר יהיה.

בכך שאנו מאושרים מעצם קיומם של ילדינו אנו מאשרים להם את עצם קיומם. בכך שאנו מאושרים ממי שהם ילדינו, בייחודם ובנבדלותם, אנו מאשרים להיות מי שהם. בהנחת תשומת לבנו על שלמותו של הילד אנו מפנים את תשומת לבו להיותו מושלם – גם כשאינו.

אפילו אם שבר הפעוט את הכוס, הריהו ממש בסדר, אין בו כל פגם, הוא נשאר טהור ושלם גם כאשר ידו מועדת. כך לגבי פעוטות, ילדים, נערים, ואף בבגרותנו יהיה זה ראוי להזכיר לעצמנו את עובדת היותנו ללא רבב, עושים את המיטב.

בכוחנו לחנך את הילד כראות עינינו. מתפקידנו להניח לו להיות הוא עצמו. לשם כך יהיה עלינו לרסן את עצמנו, במיוחד בכל עת בה אנו נדרשים לשימוש בכוח.
שכן, בהנחת הילד במרכז מעשה החינוך אנו למדים את מהות ההורות: נתינה חד-סטרית המאפשרת לנו לעמוד בעמדת נדיבות הבורא לנברא, המחייבת אותנו לספק בעבורו את כל הנדרש ללא כל תמורה או תנאי, כשאנו מניחים לילד לחיות את חייו שלו, על פי מי שהוא, ומקבלים אותו כפי שהוא.
זוהי רמת החסד אשר מגבה את הילד להיות מי שהוא, מבלי לחוש אשמה, האשמה או בושה על כך.

לעתים אנו - ילדים כמבוגרים, רודפים כאחוזי אמוק אחר אותו מקום בו נחווה את חווית החיים דרך בושה, אשמה, כעס, אומללות ושאר מרעין-בישין,  שכן רגשות אלה מפעימים בנו את תחושת החיות באופן מיידי ומלא.

אבל, עוד בטרם נציב גבולות הנדרשים בעבורנו ומכאן בעבור ילדינו, יהיה עלינו לזכור כי לעתים זוהי בחירתו של הילד להצטנף ולהצטמצם אל תוך אומללות; יהיה עלינו לכבד בחירה זו, ממקום זה של קבלה וחמלה.

מקום זה מאפשר לילד לחוות את תחושותיו באופן מלא מבלי להוסיף על מצוקתו את משא חוסר שביעות הרצון מצידנו. חוסר שביעות רצון העולה כביכול מעצם אומללותו.

כאשר קורא הילד לעזרה, בבכי, נהי או בהתפרצויות זעם, נדרש מאתנו להיות שם בשבילו, ולהציע לו את עזרתנו. כאשר מסרב הילד לקבל את עזרתנו, נדרשת התבוננות שקטה אשר תוכל להצביע מתי להניח לילד בסבלו, כשאנו נוכחים, נמצאים בסביבה, נכונים להגיש עזרה לכשתתבקש. עניין זה עדין במיוחד, יש להניח לילד עקב דרישתו המפורשת, או כאשר אנו משוכנעים כי ברצונו להירגע לבד. לעתים, יהיה צורך להניח לילד בד' אמותיו, אבל להישאר בסביבה, ולידע אותו לכך, כשאנו מתייחסים אליו על פני להתייחס אל מצבו או אל בעיותיו.

מאידך, בעת מצב קיצוני, בו אפשר שהילד יגרום נזק בלתי הפיך לעצמו או לסביבה, יהיה עלינו לשים גבול מיידי, ברור ושאינו ניתן לוויכוח גם בשאלת העזרה אשר נדרשת.
אז יתכן כי הילד המבקש לטבוע יאלץ ללבוש את חליפת ההצלה רק מתוך דרישתנו, הלגיטימית והמתבקשת מאליה.

גישה זו אשר ראשית מגבה את הילד ומאשרת את עובדת היותו חי וקיים, ורק לאחר מכן מניחה הצעה לעזרה, או מאירה נתיב נוסף שעומד לבחירתו, נמצאת מחזקת את המסד, את יסוד עולם הנפש הפרטית, הייחודית, הנבדלת.

האישור הנובע מאותו גיבוי שאינו תלוי בדבר, אישור על קיום הילד כאינדיבידואל, מאפשר להורים ולילד לבנות לעצמם יסודות בריאים בתוך קשת ההתנסויות הרחבה שמזמנים החיים בכלל, וקשרי הדם או הנפש בפרט: למידת ההורות מתרחשת מאליה ובכל מקרה, נמצא המורה להורות מתקיים בדמות כל ילד וילד. 

עוד בטרם יקפוץ הקורא ויטען לנורא מכל, עוד בטרם מעלה כל קורא את גבולותיו, ולכל אחד מאתנו גבולות ברורים, ניתן להדגיש כי דברים אלה מתייחסים למסד, ליסוד החיים. ומתוך שנאמרים הדברים מצד החסד, מתדפק הדין ומבקש לשאת דבריו.

מצטדק הדין על נחיצותו, מבאר משמעות חוק וסדר, מעלה טענות לגיטימיות בדבר הפקרות, חוסר גבולות, הזנחת הילד האומלל, נטישת נפשו הרכה וכן הלאה.

בבת צחוק משיב לו החסד כי לא היא, כי כל אלה - כליו של הדין, מתחייבים מעצם החיים בעולם היחסי ומתקיימים מאליהם. אלה ברורים מאליהם, ניתן להסיר דאגה, שהרי בכל מקרה ימצאו לו גבולות לילד, כפי שקיימים אצל הוריו.

יקרה, שהילד עצמו יציב את הוריו במקום בו יהיה עליהם לשים גבולות, אלא שראוי להורים לזכור כי אסור להם ליצור גבול לאהבתם, אין להניח מחסום לאהבה. ניתן לסרב, ניתן לא להיענות לדרישותיו של הילד ללא העמדת תנאים כלל וכלל. אין הצבת גבול סותרת את אותה אהבה שאינה תלויה בדבר אלא משלימה אותה.
כך, הניגוד בין חסד האהבה ודין הגבול  נמצא כניגוד משלים או חובק, על פני ניגוד סותר או חונק.

שוב, הדגשה יתירה עולה על מנת להבהיר באופן עקש כי גישה זו איננה מחייבת הזנחה או נטישה לטובת הילד. אלא, מתבוננת על הילד כאדם שלם, ומחייבת העברת תחושה של שביעות רצון אל הילד.
ילד שמקבל אישור מתמיד על היות הוריו מרוצים ממנו, יש להניח (אם כי הנחה זו איננה גורפת) כי ילמד להיות מרוצה מחייו.
כאן, יש ילדים הנושאים מטענים ומשאות לא מודעים אשר אנחנו בעצמנו הנחנו עליהם. היות ומצב זה איננו מודע, והיות ומחובתנו לגבות את הילד גם בעת בחירתו להיות לא מרוצה, נרגן, אומלל או מסתגר, יהיה זה חשוב ביותר שנזכור ונמשיך לגבות את הילד באשר הוא ונניח לו את האפשרות להוביל את חייו, בדרכו; על פי דרכו.

הנה מעלה הדין את דבריו וטוען כי לא לעולם חוסן. לא תמיד אכן אנו נמצאים מרוצים מילדינו.
כאן, יהיה עלינו לפרק ולהרחיב: כאשר איננו מרוצים כנקודת מוצא, איננו מרוצים מעצמנו, מילדינו, מחברינו ומהעולם כולו. אז, מתוך היותנו מתבוננים בעולם דרך פריזמה של חוסר שביעות רצון, נִמָצֵא משליכים את מבטנו על ילדינו ואלה יכנסו, בכבוד, אל מערך חיינו כשגם הם מצביעים על חוסר, חוסר שביעות רצון והתכווצות.

אלא שבפועל, לעתים אכן אנחנו איננו מרוצים ממעשינו, ממעשי זולתנו ובמיוחד ממעשי ילדינו. חוסר שביעות הרצון ממעשיהם או מהתנהגותם של ילדינו, מהווה בדרכה אבן דרך חשובה להתקדמות שלנו ובאופן עקיף גם של ילדינו.

עוד בטרם אנו מעמידים את הילד עצמו כבעיה, או את התנהגותו כטעונת תיקון, ראוי לנו לזכור את תפקידנו ואחריותנו כהורים: לחנוך את האדם הזה עד הגיעו לעצמאות, באופן הטוב ביותר שאנו מסוגלים, מתוך מודעות לתפקידנו ולאחריותנו המוחלטת, כשאנו מודים על גודל המזל שנפל בחלקנו להיות בעמדה זו של הורות.

מכאן נוכל להיות מרוצים מיצירות חיינו: מינקותם, על אף בכים, והזמן שהם דורשים, על אף ההקרבה הנדרשת מאתנו, על אף כל אלה - עלינו להיות מרוצים מעצם היותם.

הודיה זו זה דורשת אימון ועוד אימון ועוד אימון, עד שתהפוך לאמונת יסוד איתנה דיה להכות שורש ולהתקיים בפני עצמה. אז תחלחל ותתפוס עמדה ראשית בנו עצמנו, ומכאן באופן טבעי, בסביבתנו הקרובה עד שבהבשלתה תחדור ותתייצב בתוך מארג אמונות ההמון. 

כאשר חוסר שביעות רצון עולה בהתייחס לילדינו, כמו גם לכל נושא אחר, דווקא אז יש לחזור ולשנן לעצמנו כי אין בלבנו על הילד עצמו, וכי כעסנו או שביעות רצוננו נובעים מתוכנו. כשנחזור אל אותה זיקה בלתי אמצעית המתקיימת בהכרח בינינו ובין ילדינו, נוכל לקבל בחזרה את הזכות למלא חובתנו הבסיסית כלפי ילדינו: לפעול לטובתם.

פעולה זו לטובת הילד נובטת כשהיא מגובה בהתחייבות הנובעת מחיבה אנושית בסיסית, מחויבות לאהבה שאיננה תלויה בדבר ולנתינה שלא על מנת לקבל. מכאן נוכל לצמוח ולהבין כי בבסיס היחסים עם ילדינו עומדת האהבה כגיבוי מלא לילד, גיבוי  הבא לידי ביטוי דרך תשומת הלב.